מעולם לא הייתה לי בעיה עם היהדות.

רוצה לומר שלעתים הקונטרפונקט של החיים הפגיש בינינו, ביני לבין היהדות זאת אומרת, אך לרוב חייתי חיים טובים ומאושרים כ"תינוק שנשבה" ולאחר מכן כ"מבוגר שנשבה". זה אף פעם לא הפריע לי לקלל ביידיש, ובטוח לא העמיד בספק את לאומיותי היהודית. עבורי, יהדות (או, אם תרצו, עבריות) היא קודם כל לאום, ועל העניין הדתי הייתי בשמחה מוותר.

רשומות כמו זו שפרסמה אתמול ואן דר גראף אחותך נועדו להזכיר לכולנו על מה בדיוק ויתרנו (רמז: לא הפסדנו שום דבר טוב במיוחד). ויתרנו, בראש ובראשונה, על מנהגים וטקסים בני אלפי שנים, שמקורם בהשקפות היסטוריות מגוונות: הארץ היא שטוחה, אלוהים רואה הכל, מבעילת נידות נולדים ילדים עם פיגור שכלי ואוננות מצמיחה שיערות על כף היד, והס מלהזכיר מיליוני זרעונים שיקטרגו עלינו בעולם הבא. (לרווחת קוראי הבלוג – משמאל נמצא תרשים סכמטי של זרעון מקטרג בשירות הסטרא אחרא. ) ויתרנו, אבל בעצם – לא ויתרנו עד הסוף.

בשם איזשהו "סטטוס קוו" עלום, ניתנה הזכות ללובשי השחורים להתערב בעניינים האינטימיים ביותר של חיינו. בגיל 8 ימים מוצא את עצמו תינוק יהודי בסיטואציה בה איש מזוקן עם הכשרה רפואית מינימלית ביותר תופס לו בבולבול ועושה בו שמות. לעומתו, בגיל עשרים פלוס (לרוב) מוצאת את עצמה הנערה החילונית עומדת בחיפוש גופני שה-ק.ג.ב. היה יכול להתגאות בו – וכל זאת בניגוד לרצונה, מבלי שניתן לדבר איזשהו הסבר הגיוני מלבד "את טמאה עכשיו ואחרי שתטבלי במקום שבו טבלו כמה עשרות נשים לפנייך, תהיי טהורה". לטעמי, מקלחת הגונה עושה את העבודה הרבה יותר טוב, אבל בהלכות הטהרה לא כתוב דבר על סבון "נקה 7".

מה עושה היהודי החילוני הקונפורמיסט? סובל בשקט, מנסה לשוות לדבר פן של "חוויה אנתרופולוגית", חולק עצות בפורומים שונים על רבנים מקלים או בלניות שלא מקפידות על כל פסיק, או מדריכות כלה שלא מפליגות בפרטים אודות צבע ההפרשה הוגינלית הנדרש בטרם הטבילה. אבל אף אחד בפורומים האלה לא באמת שואל את השאלה המרכזית והחשובה מכולן:

הזוהי מדינה דמוקרטית במאה ה-21?

יבואו עכשיו כל מיני גרויסע-חכמים ויספרו שהמדינה היא בעצם דמוקרטית ויהודית, ושאני לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. הם גם וודאי יאמרו שאין עוד מלבדו, ושהגרסה האורתודוקסית ליהדות היא הדרך הנכונה היחידה. אני לא הולך להתווכח איתם, כי זה מיותר, וממילא איני יכול לשכנע אנשים שמתחפרים בדוגמות דתיות עד גובה האוזניים.

אם כי ארצות-הברית היא מדינה דמוקרטית ונוצרית בכל קנה מידה, ועדיין לא מכריחים שם אף אחד להטביל את התינוק שלו, או להתחתן בכנסיה. ושנית – כשכתבו אבות מדינתנו על "מדינה יהודית בארץ ישראל", התכוונו הם בראש ובראשונה לכך שתהיה זו "מדינת העם היהודי", ושבתוכה לכל בן לעם הנפלא הזה תהיה האפשרות לנהוג כרצונו בעניינים שבינו לבין המקום. כל היתר, קרי הפלישה של הממסד הרבני לחיינו, הוא ריאקציה חשוכה ותו לא. ריאקציה לכך שהחרדים, בעצם, איבדו כבר לפני זמן רב את עמדת הרוב בקרב העם היהודי, ואמנם נכון ששיעורי הילודה שלהם גורמים לחשוב אחרת, ונכון שמדינת ישראל נשלטת על-ידם דה-פקטו, אך הנה ההזדמנות שלכם לאנחת רווחה – מרבית העם היהודי אינם חרדים, ואינם מושפעים מהלכותיהם האפלות כהוא זה. אולי בגלל שהם לא חיים בישראל.

ולמה שיחיו פה, אני שואל, אם ההשקפה היהודית שלהם (בין אם היא רפורמית, קונסרבטיבית או חילונית למהדרין) לא מקובלת על הממסד הישראלי? למה שבכלל יטריחו את עצמם להגיע לכאן ולהתבזות בכל פעם שהם צריכים להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים או להיקבר בחסות המדינה היהודית שלהם?

אני לא הייתי בא. וגם ברבנות אני לא הולך לדרוך, ואני בטוח שאבות-אבותיי החרדים, שאף אחד מהם, אף פעם, לא כפה את התורה על אחרים ולא הפך אותה למשאבת כסף, גאים בי על כך.

"עשה לך רב", אומרת מסכת אבות. ובכן, עשיתי לי רב, והוא רפורמי. ואם זה הופך אותי בעיני מישהו לפחות יהודי – שוין, נחיה עם זה.

אני תוהה מהי התרדמת הזו שנפלה על העיתונות בסקרה את מעללי סגן השר ליצמן ומשאליו הטלפוניים. שמא מדובר בהתקף קיצוני של נכונות פוליטית? איני יודע. על כן, הבה נעמיד את הדברים על דיוקם ונקרא להם בשמותיהם.

סגן השר יעקב ליצמן הוא נציגה בכנסת של אחת החסידויות ההזויות והחשוכות ביותר – חסידות גור. מעבר לנכות המינית הקשה ממנה סובלים חסידיה, המתבטאה בפחד אינסופי מפני נשים (פירוט מלא ב-"חור בסדין" – הבלוג הנפלא של שרה אינפלד), זוהי חסידות שלא ממש שמה על חוקי מדינת ישראל, הלכותיה ומנהגיה (מה עוד חדש?), עד שחסידיה זקוקים לקצת כסף – אז הם לוקחים אותו ממשלמי המסים.

נכון, בריאות השיניים של ילדים רבים הינה איומה – במשפחות רבות במגזר החרדי (אבל לא רק בו) ניתן למצוא מברשת שיניים אחת המשותפת למספר ילדים, וזאת אם הם בכלל מודעים לקיום הגאדג'ט הנפלא הזה. מובן שמפאת הדוחק הכלכלי נדחים הטיפולים עד שהכאב כבר הופך לבלתי-נסבל, ואז הילדים מגיעים לטיפול וההורים נדהמים לראות הצעות מחיר בסך כמה מאות יפות של שקלים (במקרה הטוב).

קופות החולים כבר מזמן גילו שכאבי השיניים של הילדים הם דרך מצוינת למשוך את הוריהם לחיק הקופה. קופ"ח מאוחדת, לדוגמא, הציעה לכל ילד עד גיל 12, המצטרף לביטוח המשלים "מאוחדת שיא", טיפולי שיניים משמרים חינם. לפני כשנה גרמה הכרזת המבצע הנהדר הזה לנטישה המונית של מטופלים חרדים, תושבי בית"ר עילית, את קליניקת הסטודנטים של "הדסה", לטובת מרפאת "מאוחדת" המקומית – זאת, למרות שככל הנראה איכות הטיפולים ב"הדסה" הייתה, לרוב, גבוהה יותר. אבל למי אכפת מאיכות כשאפשר לחסוך כמה שקלים?

ומה עשה סגן השר ליצמן? ובכן, בהצעתו להעביר 65 מיליוני שקלים מסל התרופות למימון טיפולי השיניים, כלל הוא גם סעיף לגבי הקריטריון לפיו יוענקו הטיפולים ללא תשלום – קריטריון כלכלי, כמובן. עניי עירך קודמים, ובמקרה של ליצמן – עניי גורך קודמים. הרבה יותר משליצמן דואג לבריאות השיניים של ילדי החסידים, הוא דואג לבריאות פתקי ההצבעה של החסידים עצמם, ולשביעות רצונו של האדמו"ר מגור שימשיך למנותו לנציג החסידות בכנסת גם בקדנציה הבאה.

אבל אף אחד מהשרים לא מצמץ אפילו כאשר נתבקשו הם לאשר בהליך טלפוני מהיר את העברת הכספים. 65 מיליון ש"ח – כסף קטן לעומת התקציב שממילא הולך לציבור הדתי-חרדי, למימון ישיבותיו, מקוואותיו והצורך המתמיד של ציבור זה להיכנס ברגל גסה לכל המקומות הפרטיים ביותר של חיינו. מצד שני, סכום כסף כל-כך זניח יחסית לתקציב המדינה היה יכול להגיע גם ממקומות אחרים, ולא להיגרע מסל התרופות, שממילא אינו מספיק ואישור התרופות בו הוא מתכון תמידי למאבקים.

בתור רעיון, קחו את משרד הדתות. המשרד הזה, שלא היה קיים מספר שנים, ושהוקם מחדש בראשית 2008 על-מנת להגדיל עוד יותר את כמות מוסדות הדת פר קמ"ר במדינת ישראל, התקיים בשנת 2008 מתקציב לא רע של 430 מיליון ש"ח, שחלקו הגדול הלך לכיסוי גרעונות של מועצות דתיות (המשמשות, והדבר ידוע, כמקום הפרנסה של אנשים שלא אוהבים עבודה יצרנית, ולכן הפכו את התורה לקרדום לחפור בו). ניתן בנקל להציע שאת הררי הכסף המוזרמים למשרד הזה ונגזרותיו, כאילו היו חור שחור, יחלקו למטרות נעלות יותר – שכן עם קצת יותר ממחצית מתקציב המשרד הזה ניתן לממן טיפולי שיניים הן לילדים והן לקשישים (בעלות של כ-250 מיליון ש"ח). ומוסדות הדת – שיתקיימו מתרומות של מאמינים, מ"חלוקה געלד" – הם הרי היו כל-כך טובים ויעילים בזה עד שבאה המדינה הציונית והחליטה לבלוע בשקט את כל הפוילע-שטיקים שלהם בתמורה לאיזה "סטטוס קוו" נלעג.

ואני לא אמור להביע דעות פוליטיות במצב הצבירה הנוכחי שלי, אבל אני חושב שהגיע הזמן לומר שמפלגת "שינוי" מתה טרם זמנה. אבל אתם הרי עדר, אתם אוכלים הכל, אז תאכלו גם את היוזמה שליצמן בישל לכם. סביר להניח שהילדים שלכם לא ייהנו מטיפולי השיניים, מפני שלפי הקריטריונים הכלכליים הנהוגים בפוליטיקה הישראלית, כל מי שמרוויח מעל למינימום במדינה הזו נחשב לעשיר מופלג, ומצווה לקחת ממנו עוד קצת כסף, מבלי לתת שום דבר בתמורה.

אני לא מבקש סליחה ביום-הכיפורים, וכבר נמאס לי לפצוח בהסבר הקבוע לסוגיה. אין בה שום תכלית, בהתנצלות הזו, המאולצת, המגיעה מתוך אמונה תפלה שלזקן היושב בשמים באמת אכפת, ושתנועת עט הנוצה שלו מושפעת מן העניין. באופן כללי, כמעט שאיני מתנצל. אני משתדל שלא לפגוע בלי סיבה, ועל כן התנצלות, אם תבוא, תסתור את כוונתי המקורית – ואם כבר בחשבון נפש עסקינן, הרי שחשוב לי הרבה יותר להיות בסדר קודם כל עם עצמי, והאחרים כבר יסתדרו איכשהו.

את יום הכיפורים אבלה בעבודה. היא גורמת לי הנאה, וחוסר הסחת הדעת אף עשוי להגביר במעט את הפרודוקטיביות שלי, עד אשר יתכנסו להקות הערסים חובשי הכיפות הלבנות מתחת לחלון ויכנו זה את זה בשמות שאינם הולמים את המועד. בעצם, ערסים אינם הולמים את המועד, או את הציביליזציה בכלל, ועדיין אלוהים שלהם חותם להם כל פעם מחדש. אלוהים הוא מזכירת בית-הספר האולטימטיבית ששולחים אליה להירשם את כל מי שזורק גיר על המורה הרוסי באמצע שיעור המתמטיקה, וההרשמות האלה עוזרות כמו כוסות רוח למת, ורק המורה ממשיך לשתות מרב צער, עד שהוא מת משחמת. צדיק ורע לו.

כשם שאוסיפ מנדלשטם לא חש את הארץ תחת רגליו ב-1933, כך גם אני חי מבלי לחוש אותה היום, אם כי לא מאותן הסיבות. אין כאן קרמלין ואין איש מן ההרים שיושב בו ומושך בחוטים. יש ממשלה בירושלים, אך כל היתר מסביב רקוב. הפרת הסדר היא הסדר החדש, האספסוף תפס כל חלקה טובה, והמיעוט שעוד יודע להבדיל בין רע לטוב רק מוציא מדי פעם את הראש מהמים, נושם קצת תרבות בארצות הים וצולל חזרה אל הביצה השחורה, היא מדינת ישראל.

בכל זאת, כפרת עוונות. העוון הגדול ביותר שלי בשנה האחרונה היה שלא נקפתי אצבע בשביל לשנות את המצב הזה. היו לי תירוצים רבים – שאפתי להתמקד בחלקה הקטנה שלי ולשפר אותה, מתוך תקווה שהאחרים ישפרו את שלהם, והמכלול יהיה משהו נסבל. שאפתי לסיים את הלימודים, הייתה לי עבודה והיה לי מחקר, והייתי סוף-סוף רגוע בלי עזרת חומרים כימיים. ובד בבד התעורר בי לעתים הרצון לקחת רובה אוטומטי ולהתחיל לרסס לכל עבר. אך לא היה לי רובה, והפסקתי לנצור את פי במקום.

אני לא שותק יותר. כולם מסביבי שותקים, "זורמים", מקווים שמשהו ישתפר או, אולי, שהבועה שלהם עשויה מעופרת והיא לא תתנפץ יום אחד והם יישארו ערומים, טרף קל ללהקות הפרימאטים עם הישראליאנה הפילוסית שלהם. אבל היא תתנפץ, והפילוסים יקפצו על הטרף, ואלוהים שיעזור לכולנו.

סליחה שלא עשיתי עם זה כלום בשנה האחרונה. אני מבטיח להשתפר. So help me God.

מבשלת הגולן היא מקום שאליו, נכון להיום, מגיעים רק יודעי ח"ן ותיירים מזדמנים שעברו דרך קצרין ובמקרה גילו את הפלא. מ-2006 הם שם, מבשלים ארבעה סוגים של בירה, ואני רציתי לטעום אותה כבר מזמן, אלא שאפילו במקומות תל-אביביים, המתמחים בבירות בוטיק המבושלות במטבח של דירת 2 חדרים בפתח-תקוה, לא היו הבירות מהגולן בנמצא.

אחרי היעדרות של אולי 10 שנים, ואולי אף יותר, עלינו על הרמה. בעליה מגשר בנות יעקב עוד התבדחתי, שאני מצפה לראות שלטים של "ברוכים הבאים לסוריה", אך במקום זאת ציפו לנו שלטי המועצה האזורית גולן, שדות מוקשים ומחנות של טנקים. בקצרין עצמה, שהמרכז המסחרי הישן שלה נראה בדיוק כמו לפני 10 שנים, החלטתי שלא לעצור – במקום זאת, פנינו למרכז התיירות החדש שנבנה כקילומטר דרומה, ובו, לאחר צפיה במיצג אורקולי חמוד על נפלאות הגולן, הגענו לקומת המבשלה.

ראוי לציין – היות והמקום ממוקם בקומה השניה של מרכז תיירות לכל דבר ועניין, גם מחירי האוכל במקום תיירותיים למדי. הקדרות הבשריות מוצלחות מאוד ומשביעות ביותר, אך בכל זאת, הן רק ליווי לבירה, המוגשת תמיד עם כרוב חמוץ וזיתים בצד. מהי בירה ללא כרוב חמוץ?

במבשלה, שדודי הבישול, הקירור וההחמצה שלה מצויים ממש בתוך מתחם המסעדה, מיוצרים ארבעה סוגי בירה: "גולן" (לאגר אדומה, 5.4%), "עמק" (לאגר-פילזנר, 4.8%), "גליל" (פילזנר, 5.2%) ו-"בזלת" (לאגר דאבלבוק, 8.4%). הכיוון, מבחינת טעמי הבירות, הוא בווארי במובהק - בירת ה"גולן" מזכירה מאוד את ה-Paulaner ביום טוב, אך טובה וטעימה ממנה בהרבה, לטעמי. בירה דומה שטעמתי לא מזמן היא Taybeh Golden, גם היא מתוצרת השטחים הכבושים, וגם היא בהשפעה גרמנית מובהקת. ואני אמנם לא חובב גדול של בירות בוואריות (את ה-Weihenstephan, לדוגמא, אני לא ממש סובל), אך הכל באמת עניין של טעם, ואת בירת הגולן שתיתי בשקיקה.

בירה טובה צריכה להיות מלווה בסיפור. בסיום ההאבסה בצלי בקר, ביקשנו וקיבלנו סיור פרטי בין הדודים ממנהל המשמרת במקום, שהסביר באריכות על תהליכי הבישול, סוגי הלתת, ההחמצה והתוצר הסופי, שכאמור, היה מצוין. בניגוד למחירי האוכל, אגב, מחירי הבירה במקום סבירים ביותר – 400cc של "בירת הגולן", טריה מהחבית שבמרתף, יימזגו בתמורה ל-25 ש"ח – ואני חושב שעבור בירת בוטיק טריה, המבוססת על מים ממעיין "מי עדן", זה מחיר סביר ביותר.

אולי בעוד כמה חודשים נוכל לטעום את הבירה הזאת גם בתל-אביב, ובינתיים לקחתי כמה בקבוקים הביתה. כאן המקום לומר, שאם יש לכם אורחים מחו"ל שצריכים להתאוורר בטיול קטן, עדיפה מבשלת בירה על פני מקומות קדושים לעוסים של כל הדתות גם יחד…

הציון שלי: 9/10, והנקודה ירדה רק בגלל מחירי האוכל, שהיו יכולים להיות קצת יותר נמוכים. אבל זה באמת לא עקרוני…

עוד לא הספקנו להירגע מן התכניות הגרנדיוזיות לשיפור מערך רפואת השיניים בישראל מתוצרת מרוז את וילנאי, והנה תכנית גרנדיוזית חדשה נוחתת עלינו – תכניתו של סגן השר ליצמן. לפי התכנית, ימומנו טיפולי שיניים לילדים מסל הבריאות, על חשבון אי-ההכנסה של תרופות חדשניות, ואולי הגבלה של תרופה מצילת חיים זו או אחרת.

הבה נתהה ביחד על משמעות הדבר. בעצם, מבלי להצהיר על כך בריש גלי, ליצמן ראשית כל דואג לציבור בוחריו. הקהילה החרדית סובלת מהזנחה קשה של בריאות הפה, בין היתר כתוצאה מחוסר יכולת כלכלית לעמוד בעלות טיפולי שיניים של הילדים הרבים. על-כן מציע ליצמן פתרון שיתקבל ברחוב החרדי בשמחה רבה: טיפולי שיניים חינם, כי זה כואב ולא נעים עכשיו, ומי שיהיה לו סרטן – ברוך דיין האמת.

יוזמתו של ליצמן אינה מתקבלת על הדעת, ואף מעוררת התנגדות בקרב ארגונים ציבוריים שונים. סל הבריאות הוא לא קופה קטנה בצורת חזיר [תכף יבואו מי שיבואו וישאלו כיצד איני מתבייש לשים את החזיר ואת ליצמן באותה הפסקה], שאותה אפשר לשבור בעתות משבר ולשלוף משם מזומן. הכסף שבסל מגיע מתשלומי מס הבריאות של אזרחי מדינת ישראל העובדים, ודי בכך שבשם הסוציאליזם הוא מממן גם את בריאותם של אוכלי החינם. ונכון, אין מניעה להגדיל את הסל על חשבון דוטציה ממשלתית זו או אחרת, ולתת את אותו השירות הדנטלי לילדים (שאם כבר, האחריות הישירה על הזנחת בריאות פיהם מוטלת על הוריהם היקרים), אך יוזמתו של ליצמן מעוררת בי לפחות תהיות קשות על שוויון הנשיאה בנטל הכלכלי של המדינה הזו, שכמו תמיד נופל בעיקר על כתפי מעמד הביניים. ואולי אני בכלל טועה, וליצמן רק רוצה לדאוג לכך שהשיניים של כולנו תהיינה צחורות כשלג…

אלא שכאן לא נגמר הסיפור, שכן לפי יוזמת ליצמן, טיפולי השיניים חינם יסופקו על ידי קופות החולים – דבר אשר ישאיר את רופאי השיניים הפרטיים, המהווים כיום את רוב רופאי השיניים בישראל, מחוץ למשחק ועם כמות מטופלים מופחתת. בו בזמן ימשיכו רופאי השיניים לשלם את מסיהם, שחלק מסוים מהם יילך למימון אותם הטיפולים וייכנס כרווח לקופות החולים.

קופות החולים בהחלט מעוניינות לקבל על עצמן את ה"עול" הזה. הן רואות במרפאות השיניים סוג של מוקד משיכה, ומקוות שאספקת טיפולי שיניים בסיסיים חינם, וכיסוי נרחב מעט יותר במסגרת הביטוחים המשלימים, יביא לנדידת מטופלים אליהן מן הקופות המתחרות ולפיכך גם להגדלה בתשלומי הקפיטציה המתקבלים מן הממשלה מחד, וברווחים ממכירת הביטוחים המשלימים מאידך. ניתן לקרוא בפירוט על התוצאות האפשריות של המהלך במאמרו של רן שורר ב-TheMarker, שצודק באומרו כי בסופו של חשבון, כאשר תיגמר התחרות והמערכת תיכנס לאיזון, תיראה רפואת השיניים בקופות החולים בדיוק כמו שנראית הרפואה שם, ובו בזמן ייפגע מגזר רפואת השיניים הפרטי אנושות.

בממשלת ישראל, לצערנו, לא יודעים לחשוב לטווח הארוך, וככל הנראה גם לא מסוגלים לצאת מן הקופסא ולהפסיק לראות את הרווח הפוליטי הצר. ברור לגמרי כי יוזמתו של ליצמן – מטרתה בעיקר שימור קולות הבוחרים, ושכרה האלקטורלי בצדה. משלמי המסים לא ממש מעניינים אותו, כי הם לא חלק מציבור הבוחרים שלו. נראה שגם לא רופאי השיניים.

ה"טמפל בר", אשר בסינמה-סיטי גלילות, הוא ספינת הדגל של הפאבים האיריים בישראל, למרות שהוא לא הראשון שביניהם ובוודאי לא הנעים והאינטימי ביותר. עם זאת, יתרונות רבים יש ל"טמפל" – ברוב ימות השבוע אפשר למצוא חניה נוחה וחינמית בסביבתו (או אף על הגג שמעליו), באמצע השבוע גם אין עומס ואין תורים בכניסה, ומי שנכנס ומצליח לעבור את אגף המעשנים בלי למות בדרך, מוצא את עצמו בסוג של חגיגה – פאב אירי פשוט יפה, באמצע קניון שמלא בימים כתיקונם בבני נוער מעצבנים. אלה לא נכנסים לפאב מפאת הגבלת הגיל הנהוגה במקום.

על הבר ניתן למצוא כמות מכובדת למדי של ברזי בירה, אלא שבניגוד לתדמית האירית של המקום, הבירה האירית היחידה הנמזגת שם היא "גינס", ומרבית בירות החבית האחרות הן בלגיות, כולל לאגר בלגי סטנדרטי שמותג ה"טמפל בר" מודבק עליו. מובן שלבלגיות יש את ההברקות שלהן (כמו ה"גורדונס" הזהובה, בעלת 10% האלכוהול, שאני מאוד מחבב), ומובן שבמקרה שזוגתך לשתיה היא בחורה, בירת דובדבנים מהסוג של "Timmermans Kriek" עשויה להתאים, אבל הרי אנחנו לא באים בשביל זה לפאב אירי. ישנו גם מבחר מכובד של בירות בקבוק, ולאחרונה אף החלו לתת במקום כבוד לבירות בוטיק ישראליות – בביקורי הערב טעמתי מה-"Dancing Camel", אם כי החלטתי לוותר על המשך הטעימה, שכן הבירה הרגישה כמו "Hoegaarden" עם הרבה נענע. או שמא הייתה זו כוסברה?

בביקוריי ב"טמפל בר" אני מתמקד, לרוב, ב"גינס". כאן המקום לספר שיש בעולם דרך אחת מקובלת למזוג פיינט של "גינס", ולדאבוני הרב, ב"טמפל בר" הצלחת האופרציה בהחלט תלויה בזהות העומד מאחורי הבר. אם הברמן המופקד על מזיגת הפיינט מבין עניין, ייתן הוא לבירה לנוח כ-2 דקות במהלך המזיגה, וגם בסיומה, על מנת שהגזים יעלו ויצרו את הניגוד המושלם בין הסטאוט השחור ל"כובע" הקצף הלבן. הברמנית שלנו היום לא חיכתה, ומיהרה להגיש את הכוס כשכל כולה מלאה בגזים שהמשיכו לעלות למעלה עוד דקה ארוכה. וזה לא שביקשתי לצייר לי shamrock על הקצף – אני בהחלט חי גם בלי זה…

הנטיה של צחי בוקשסטר, האחראי על הרכבת התפריט, לכיוון הבלגי, הולידה גם את המנה שאני מאוד אוהב להזמין בסמוך לבירה שלי, והיא "טוגני טמפל בר". מדובר בצ'יפס עם נקניקיות, אבל טעים, לעזאזל. גם את יתר המנות במקום כבר יצא לי לטעום, ועד עתה לא נרשמו בעיות או תופעות לוואי. יש גבול עד כמה אפשר לקלקל pub food, וב"טמפל בר" לא מנסים לקלקל. כאמור, לצערי הרב רק עניין האלכוהול קצת צולע, ביחוד לנוכח העובדה שרוב באי המקום נאלצים לתקשר עם המלצריות ולא ישירות עם הברמן, אך גם כאשר הברמן הוא זה שמטפל בך אישית – נפילות עשויות לקרות.

לסיכום: אני אוהב את ה"טמפל בר", בסך-הכל, וישנן תקופות בחיי שבהן אני מוצא את עצמי שם לפחות פעם בשבוע. גם את אחד מימי ההולדת שלי חגגתי במקום, ביום שישי עמוס ביותר, ועדיין זכינו לשירות טוב והחברים שלי נהנו לפחות כמוני.

קצת יותר הקפדה על ענייני האלכוהול לא הייתה מזיקה. המחירים במקום – סבירים עד גבוהים. פיינט גינס עולה 28 שקלים – עדיין זול מפיינט ממוצע באחד מהברים של רח' Temple Bar המקורי בדבלין. מחירי האוכל שגרתיים לאיזור שבין תל-אביב להרצליה.

והציון: 8/10 – בגלל ענייני האלכוהול, ובגלל הצורך לעבור דרך כל המעשנים בשביל להגיע לחלק הלא-מעושן של הפאב.

זה זמן מה שאני תר אחרי אותו מקום שיוכל להתקרא "פאב טוב".

עבורי פאב הוא קודם כל מקום שבו אפשר לשבת בשקט ולשתות בירה טובה. תשאלו בוודאי למה אני לא יכול לשבת בשקט בבית – ובכן, כשתהיה לי חבית בירה (ורצוי "גינס") בבית, בשילוב עם חדר מועדון ויקטוריאני קטן, אוכל בכיף לא ללכת לפאבים ולהזמין אליי את מי שבא לי. כרגע אין לי חדר מועדון ויקטוריאני, ואני נאלץ לחפש מקומות שבהם אני אוכל לשבת כמו בן-אדם.

אל תזכירו בפניי, בבקשה, את המילה "מגה-בר". לטעמי מדובר במקומות נלוזים, שנוצרו בתל-אביב על מנת לתעל לאנשהו את כל הערסים שמגיעים מהפריפריה בסוף השבוע. פגשתי כבר "מגה-ברים" שלא הייתה בהם בירה מחבית, אלא רק בקבוקים של שליש סטלה-ארטואה, שהתעקשו למכור אותם תמורת 30 ש"ח. וזה, אגב, עוד עניין כאוב – אלכוהול צריך להיות במחיר כזה, שגם אדם שעדיין צלול יוכל לפתוח את הארנק בשבילו. שוט וודקה ב-35 ש"ח זה לא שפוי, אפילו לוודקה מאוד מאוד טובה. 500 שקל לבקבוק – דורש אשפוז בעוון תאוות בצע פתולוגית. יש לי כמה מכרים שמשתמשים בפרופיל הפייסבוק שלהם בשביל לשלוח מדי יומיים ספאם על מסיבה במועדון זה או אחר – אני רוצה להדגיש שאדם שנענה לדברים האלה ונכנס מרצון למקום שגובה 500 שקל על בקבוק וודקה, זקוק לדעתי להסתכלות פסיכיאטרית.

ואל תספרו לי על "חוויית הבר". מבחינתי, החוויה שלי יכולה להסתכם בשיחה עם הברמן או עם מי שבא לשתות איתי. אני לא צריך את כל הטררם מסביב, לא צריך מוזיקה רועשת. מוזיקה בפאב צריכה להיות בעוצמה שתאפשר דיבור בלי מאמץ. מי שרוצה לרקוד ולדפוק את הראש – יפנה נא אל הפסקה הקודמת, יש לי כמה מקומות בשבילו שבהם רגלי לא תדרוך.

Cheers!

אז מה אני מחפש בפאב? את השמחה השלווה, את אותה אווירה שמדי יום גוררת אלפי בריטים ואירים אחרי העבודה לשתות את הפיינט שלהם במקום לחזור לאשה ולילדים בבית. אני מודה, למרות המסחור הרב, אני עדיין אוהב את הפאבים האיריים של תל-אביב בואכה הרצליה, אבל שם עובדים ממש קשה בשביל ליצור את האווירה המתאימה, שכן היא לא קיימת מלכתחילה. אני מחפש מקומות שבהם אוכל להיעלם לשעה-שעתיים, שיהיה נוח לשבת, שתהיה חבית "גינס" ועוד כמה ברזים של בירות טובות (לא "קרלסברג/טובורג/הייניקן/גולדסטר", אם תהיתם – גם הפעם האחרונה שבה עישנתי "נובלס" הייתה די מזמן) למקרה שארצה משהו אחר.

אולי אפתח מדור קטן כאן בבלוג, שיסקור את הפאבים שאני מבקר בהם לעתים קרובות. אני יוצא לשתות פיינט (או שניים, או שלושה) פעמיים-שלוש בשבוע, ובדרך-כלל, אם אני אוהב פאב מסוים, אני ממשיך לחזור אליו, ויש לי כבר רשימה של כמה קבועים. זה יכול להיות רעיון טוב. זוגתי שתחיה תשמש כמדד – היא לא נוגעת באלכוהול, ולכן אם היא חיה בשלום עם פאב מסוים – סימן שהוא טוב ונחמד באמת.

תמשיכו לעקוב.

מסתבר שיש קבוצה בארץ ששמה לעצמה למטרה להילחם בהפלרת המים, בטענה שמדובר בקונספירציה של האחים עופר להחדרת פסולת תעשייתית רעילה לתוך מי השתיה. את הקבוצה מנהיג שי דוידוביץ' אחד, שהתפרסם כבר בעבר בכל מיני מעשים, שאולי הדרך הטובה ביותר להגדירם היא במילה "אקסצנטריים". עם זאת, אקסצנטריות עדין לא הופכת אותו רשמית למטורף עם קבלות.

חברי הקבוצה אף העלו סרטון ליוטיוב, שבו הם מסבירים שכל סיפור מניעת העששת הוא לא יותר מכסת"ח.

שי דוידוביץ' לא המציא שום דבר חדש. מאז שנות ה-50 קיימת אופוזיציה צבעונית למדי לכל נושא ההפלרה. אחד המתנגדים הבולטים באותה תקופה, איש הימין האמריקאי ד"ר צ'רלס בט (Charles Bett) טען ש"הפלואוריד עדיף על פצצת האטום, שכן את פצצת האטום יש צורך להרכיב ולהוביל למקום הפיצוץ, ואילו את הפלואורין הרעיל האמריקנים עצמם שמים בסמוך למקורות המים, מוכן להשלכה אל המים ברגע שהקומוניסטים יחפצו בכך". עיתוני ימין מסוימים בארה"ב הפנו אצבע מאשימה אל "הגיס החמישי" של הקומוניסטים בארה"ב, בטענה שאלה מוכנים ומזומנים למהול את הפלואור במים ברגע שהקרמלין יורה להם לעשות כן. הדעות המעניינות האלה קיבלו את ביטוין בין היתר בסרטו של סטנלי קובריק, "Dr. Strangelove", שבו  משמשת הפלרת המים כ-casus belli לתחילת מלחמת האטום בין המעצמות.

שי דוידוביץ', שלמיטב הבנתי התפרנס בעבר למחייתו מסטנד-אפ קומדי, החליט ככל הנראה להשתעשע קצת על חשבון הציבור, והעלה מן האוב את תיאוריית הקונספירציה הישנה. מובן שעל רקע הפופולריות הגואה של חד"ש, לא היה זה הגיוני להאשים את הקומוניסטים בהפלרת המים, אז האשימו את הדמויות המייצגות את הקפיטליזם החזירי במירעו.

כל מעללי משפחת עופר עדיין לא מונעים את קיום העובדות, שבניגוד לתיאוריות על "הקומוניסטים ששופכים פסולת תעשייתית למים", יש להן תימוכין מחקריים מ-60 השנים האחרונות – הפלרה גורפת של מים בשיעור ממוצע של 0.7-1.2 PPM (חלקים למיליון – קרי, בערך 1 מ"ג פלואור לליטר מים) גורמת להפחתה משמעותית (עד 40%) בכמות נגעי העששת, דבר שהוכח במחקר המופתי שנערך ב-Grand Rapids, MI במחצית השניה של שנות ה-40. ומן הסתם, הפחתה בנגעי העששת גורמת גם להפחתה בהוצאה הכספית על רפואת שיניים – נושא שנדון לאחרונה וזכה להדים לא מעטים, עת נבחרו רופאי השיניים הפרטיים להיות השעירים לעזאזל של גיא מרוז ואורלי וילנאי. אז עכשיו עומדת רפואת השיניים הציבורית על הכוונת, ומוצגת כספיח של תעשיות הכימיקלים של האחים עופר…

ולי לא נותר אלא לאחל למר דוידוביץ' חיים נטולי פלואוריד. אני כבר יכול להציע שאת המאבק הבא, אחרי שיופיעו לו כמה חורים חדשים, הוא ינהל נגד האמלגם הדנטלי…

הסוכנות היהודית הייתה, מאז ומתמיד, מפלט לעסקנים. מקום נוח שבו אפשר להפריח רעיונות, להצמיח אידיולוגיות, ולקוות שיבוא התורם המתאים וירשום סכום יפה על השיק בתמורה לאיזה נדבך חדש בתולדות הציונות שייכתב על שמו. אלא שבשנים האחרונות, עת הפכנו לחברה מרכנתילית הרבה יותר, וגלי העליה פחתו משמעותית (שכן, כל מי שרצה לעלות, כבר עלה, וחלק מאלה שעלו – ראו כי רע ועזבו), ככל הנראה מרגישים חלק מעובדי הסוכנות את חרב הקיצוצים המתקרבת.

על כן, החליטו, תהפוך הסוכנות ליאכנע הלאומית, ותשכנע את בני-ישראל בתפוצות לא להתחתן עם שיקסעס ושייגעצים. ואולי, על הדרך, יזוז משהו גם במדינת ישראל, כי הרי ככל שהפכנו לחברה מרכנתילית יותר, רדודה יותר ובהכרח גם טיפשה יותר, כך איבדנו את כל הרבדים העמוקים, הפילוסופיים, של היהדות, ונשארה רק ההכרה בהיותנו, אוי א ברוך, "עם סגולה". קרי, יותר טובים מהגויים. לא ברור במה. לכו אל האספסוף המסתובב ברחובות, וזה מה שהוא יספר לכם. הרי היותנו "עם סגולה" היא התירוץ האולטימטיבי של כל עושי הצרות בקרבנו להמשיך במלאכתם הנלוזה, היא הגושפנקא האולטימטיבית לכל החרא שיהודים מסוימים עושים לבני עמים אחרים, וגם לבני עמם, ה-so called "תינוקות שנשבו".

על כן, בשם היותנו "עם סגולה", מבקשת הסוכנות להציל את יהודי התפוצות מהתבוללות ולהביאם לסיבוב היכרות בישראל. מי יודע, אולי ממש בשעות אלה בביתן אפל אי שם בקרית-מוריה אשר בירושלים בירתנו, מתקיים סמינר הכשרה לפתייניות יהודיות כשרות, שכל מטרתן היא להשכיב יהודים-למחצה מרחבי ארה"ב, ולגרום להם לוותר על כל מנעמי החיים הקפיטליסטיים ולהפוך לבשר התותחים של צה"ל, על מנת שגם בניו-יורק יוכלו להיתלות מודעות אבל מבית היוצר של אלעזר שטרן. כי הרי לא משנה לנו כיצד נקבל את היהודים הקדושים שלנו – אפשר גם במצב נייח, בארון, העיקר שלא יתחתנו עם גויות וימליטו שקצים קטנים.

הקמפיין הזה (עכשיו ברצינות) הוא בושה למדינה הזו, שקוראת לעצמה "דמוקרטיה". אנחנו מעלים לכאן יהודים, חצאי יהודים ורבעי יהודים, צאצאי יהודים ושכני יהודים, על מנת להגדיל את העם היהודי ולמנוע התבוללות, ואז נהנים לסווג את כולם לקבוצות ולדפוק כל קבוצה בצורה שונה. יש לזה שם. באפריקנס קראו לזה Apartheid. לולא הייתה המדינה הזו מדינתו של העם היהודי, העולם החופשי היה מפנה לנו מזמן את גבו, אלא שמסתבר שמה שמותר לעם הסגולה – נקרא "משטר חשוך" במקומות אחרים.

אולי פעם מישהו בסוכנות יבין שדווקא המאבקים האלה נגד "התבוללות" הם מה שמרחיק את החלק הטוב, הנאור והתקין נפשית של העם היהודי, ומשאיר בחיק היהדות רק את המטורפים שמסוגלים לסבול את זה.

סביר להניח שבעוד מספר ימים או שבועות, כשתחפוץ חברת "Apple" סוף סוף לאשר לחברות הסלולר הישראליות לצאת למאבק על לקוחות ה-iPhone, יראו מהדורות החדשות המלוקקות שלנו את המוני עמך ישראל צובאים על נקודות המכירה של פלאפון, סלקום ואורנג', על מנת לחטוף אחד לעצמם, בצירוף חבילת דור שלישי, גלישה, זחילה והרטבה במכנסיים מרוב אושר. אני לא חושב שצריך להסביר למה שיווק של מכשיר טלפון יהיה אייטם חדשותי – זה לא כי ה-iPhone הוא מכשיר טוב במיוחד, אלא כי אנחנו פרובינציה המסמיקה בגאווה בכל פעם שגוף מערבי כלשהו משתין לכיוונה.

יובל דרור כתב אתמול ב"עין השביעית" אודות השיווק האגרסיבי שעושה העיתונות הישראלית למכשיר. אכן, נפתחו מדורים מיוחדים, כל ציוץ מצד "Apple" זוכה לכתבת פרשנות מרובת מילים, עם ישראל מחכה בציפיה דרוכה. לא יהיה זה אמנם נכון לומר שהוא מחכה לריק – iPhone פרוץ ניתן להשיג כאן כבר מזמן, בתמורה למחיר מופקע למדי, ובעליו המאושרים של המכשיר מניחים אותו על שולחנות בתי-הקפה ושולחים אל הסביבה הפוזלת מבטים גאים – "עשינו את זה, יש לנו iPhone! ואין לו כפתורים! וואו!".

אני מוכרח לומר שלו היה מתקיים יחס תקשורתי זהה לכל מוצרי Apple, ולו היו מחשבי החברה ותוכנותיה מלווים בסוג כזה של הייפ ושל התכוננות טכנולוגית, הרי שהחיים שלי ושל רבים שכמותי (שמעדיפים את המחשב שלהם עם תפוח נגוס בצד) בישראל, ארץ החלונות הפרוצים, היו קלים בהרבה. אבל זה לא קורה, שכן רבים מאוד מעדיפים את הפלא האייפוני עם מסך המגע על-פני חוויית העבודה הטובה הרבה יותר שמציעה Apple למשתמשי מחשביה.

ניסיתי את ה-iPhone במספר הזדמנויות. האצבעות השמנות שלי התקשו לקלוע לאותיות הנכונות על המקלדת הוירטואלית, האפליקציות קפצו לכל מיני מקומות, ואני מוכרח להודות שלא הבנתי למה שאחליף את הסמארטפון הקטן והחמוד שלי במפלצת הזו (הגדולה והכבדה יותר ממנו). בטח ובטח כשאת הסמארטפון הרגיל אפשר לקנות בכל מקום ולהיות משוחרר מדאגות וחבילות שונות ומשונות, ואילו ה-iPhone וודאי יהיה מצויד בשלל חבילות להגדלת הרווח של חברות הסלולר.

לחברות הסלולר, שיווק ה-iPhone הוא צעד תמוה, ואף גיא גרימלד הראה ב-TheMarker תוצאות של מחקר שקבע ששיווקו לא משתלם כלכלית לחברות. אלא שכל חברת סלולר יודעת שאם לא יהיה להן iPhone, העדר יברח אל מי שיש לו. אז עכשיו לכולם יהיה. אולי סיסמת הבחירות של "קדימה" לבחירות הבאות צריכה להיות "iPhone לכל ילד"…

גילוי נאות: פוסט זה מומן על-ידי קיש מיר אין טוכעס (ע"ר), העמותה לסינון נודניקים שמתקשרים ברגע הכי לא מתאים. כותב רשומה זו מחזיק בטלפון מסוג Nokia e71 ללא התחייבות לאף חברת סלולר.