לפני כמה שנים עשיתי את אחת הבחירות המרכזיות של חיי. הייתי בן 18, ובחרתי לזנוח את הקריירה העיתונאית שלי בעודה בחיתוליה, לחזור אל המקורות, ולייסד את דור הרופאים הרביעי במשפחה שלי. פסיכולוגית אחת טענה שההליכה בכיוון הזה, וביחוד הבחירה ברפואת שיניים, הייתה ניסיון לא-מוצלח מצדי לסתום לעצמי את הפה, מתוך איזו ידיעה תת-הכרתית שהפה הזה הולך לעשות לי הרבה צרות.
רשומה זו נכתבת בסיומם של מבחני הגמר, וזמן מה טרם מבחני הרישוי שיקבעו את כשירותי לטפל באזרחי (ובעיקר חיילי) ישראל. בדם לבי אני כותב אותה, לאחר שבמשך שנים העמדתי את עצמי בצד וצפיתי באי אלו ממכריי שניסו לפלס את דרכם בעיתונות, בשירות הציבורי, בפוליטיקה. ראיתי את הייאוש שבהחלפת מקומות עבודה פעם בכמה חודשים, את השכר המינימלי ששילמו בכל אחת מהעבודות בתמורה למאמצים די כבירים. שמעתי את התהיות שלהם אודותיי, ואיך זה שאני לא פורש מהמקום הזה שבו אני נמצא ועובר את כל דרך החתחתים, per angusta פר אקסלנס, והולך לעסוק בדברים שבהם אני טוב. אתם יודעים – כתיבה, ארגון, עסקי non-profit לסוגיהם. ואילו אני, שאוהב לחיות טוב, ידעתי שאותי הדברים האלה שאני "אוהב", שבהם התהליך לעתים קרובות חשוב הרבה יותר מהתוצאה, שלא נדבר על זה שלפעמים אין בכלל תוצאה ואין אפילו שכר, לא יצליחו אף פעם לספק.
אבל כתבתי בלוג. התחלתי ב-2003 עם "עתודאים מתים בסתר", המשכתי עם "חתול תעלול" ו-"Cura Te Ipsum", באמצע היו פרויקטים קטנים כמו "בשר אחר" שלא החזיק מים ובלוג מקצועי ב-TheMarker שנזנח כשכל האתר הזה הפך מטוש סימון לטוש שבו מתקלחים, כמצוות רפול ז"ל, בזוגות. תמיד הייתי טוב בלנתק קשרים, והייתה לי יד קלה במיוחד על כפתורי ה"מחק", שמחקו בלוגים שלמים בלי להשאיר עקבות. למרות הקוראים הרבים, למרות המנויים, למרות עשרות אלפי הכניסות לכל אחד מהם – אף מילה באף אחד מהבלוגים האלה לא הייתה טובה מספיק בשביל להישאר.
המסכת הבלוגית שלי התנהלה במקביל לניסיון לנהל חיים סטודנטיאליים תקינים, ומתחילתה, אי שם בתחילת 2003, יצא לי לקבל לתיבת האימייל שלי לא מעט הצעות לשיתוף פעולה עם כל מיני מגזינים. אני לא מדבר, חלילה, על כתבי עת לספרות שכל מטרתם הוא להביא את דבר משוררי הדיכוי, הכיבוש והאפליה אל שלושת הקוראים שלהם. היו אלה מגזיני מיינסטרים בדרגות שונות של מקצועיות שנוצרו למטרת רווח מובהקת, וככאלה החליטו לוותר על אחד הסעיפים הכי בעייתיים במאזן ההפסדים שלהם. ניחשתם נכון, הם ויתרו על סעיף השכר לכתבים, ושלחו את עורכי התוכן שלהם להתחנף לבלוגרים.
בדרך כלל, כשעלה עניין השכר (אני הייתי זה שהעלה אותו, תמיד), התשובות נעו בין פרכוסים בלתי רצוניים לבין גמגומים בנוסח: "תבוא, תכתוב, נראה". היצירתיים ביותר יצאו מנקודת הנחה שכבלוגר, אני קודם כל ארצה להשמיע את הגיגיי קבל עם ועולם, ולכן מה חשוב הכסף – העיקר שאקבל פלטפורמה. זה לא עוזר, אגב, להסביר שבשלב ההתפתחותי הנוכחי שלי, פלטפורמות למיניהן מעניינות לי את התחת.
רבים מאלה שפנו אליי, והגיעו לרוב מכל מיני מוסדות פרינט סוג ב', לא הבינו שאני אפילו לא כותב בשביל להשמיע. המינגווי כבר ממילא כתב את עיקרי הדברים, המהות ממילא כבר נאמרה, ואני רק מעיר הערות פה ושם (אז מה אם ההערות שלי באורך של מגילת העצמאות?!) ואני לא ממש מעוניין לחלוק בזכויות היוצרים על ההערות שלי עם אף אחד בתמורה למושגים אמורפיים כמו "חשיפה" ו"פרסום".
זה, בעצם, היה כל הסיפור של הבחירה הזו. בכך שבחרתי, לכאורה, לקבול את עצמי למקצוע מסוים, השתחררתי מכבלים אחרים. אני משוחרר לחלוטין מהצורך לכתוב כדי למצוא חן, כדי להצמיח קהל קוראים או כדי להזניק קריירה. ביטלתי את המנוי שלי על רשימת התפוצה שמספרת איך להפוך את הבלוג שלך לכסף – כסף הוא לא העניין כאן. הבלוג הזה כבר אפילו לא נותן אפשרות לפורקן, כי אי אפשר לפרוק בפומבי יותר מ-5% מעומק הרגשות האמיתי. זה קצה הקרחון, במקרה הטוב, ולעולם לא אכתוב כאן מה אני מרגיש באמת כלפי אנשים רבים שיצא לי להיתקל בהם בימי חיי ושהשאירו בי צלקות די עמוקות. (אמנם, זה שלא אכתוב כאן ממש לא אומר שלא כתבתי במקום אחר…) הבלוג הזה הוא המקום בו אני מיישם את חופש הבחירה שלי לכתוב כשאני רוצה, בשבילי, במקביל לעיסוק המרכזי והמפרנס, בתקווה. שיחקתי הפוך-על-הפוך עם פרדוקס הבחירה – השתחררתי מכבלי הכתיבה כפרנסה, השתחררתי מן הסביבה שחשבה שאני צריך לכתוב לפרנסתי וכל יתר המקצועות הם עבורי סוג של בזבוז – וברגע שהחלטתי שאני רוצה לעבוד בשביל שלי יהיה טוב, גם במחיר של בזבוז מוחלט של הכשרון שלי, הרי אני אדם חופשי באמת.
"כי עיתונות היא לא מקצוע", יכריזו בשמחה הפולניות. "בולשיט", עונה אני בחזרה, "בטח שהיא מקצוע, מקצוע מכובד". אלא שבארץ שמזלזלת בעיתונאיה, שבה מעדיפים כבר מזמן כמות על פני איכות, שבה סמדר שיר ויאיר לפיד הם מלכי השכונה ואילו רון מיברג גולה בנכר, לא בטוח שהעיסוק במקצוע הזה יכול להניב דבר מה מלבד כאב ראש והתקרחות מוקדמת. ואני, שגם כך מצמיח מפרצים באיזור המצח, את הבחירה שלי כבר עשיתי.
חבל על מי שמת.
אבל ולדי, זו בדיוק הסיבה שאני אוהב לקרוא אותך. אתה כותב מה שבא לך, ולא מה שיביא לך חשיפה, תהילה, ממון או כל דבר אחר. כשאני קורא עיתונאים אני לעיתים תכופות מוצא את עצמי מרוכז יותר במה המניעים שלהם ומה יש מתחת לשטח, ופחות בתכן.
ככה, כשאתה לא כותב בווינט, אפשר לקרוא אותך בלי שובל טוקבקים עילגים…
זה כל העניין. בשביל לכתוב מה שבא לי, הייתי צריך לוותר לחלוטין על השאיפות העיתונאיות שלי, אם היו לי כאלה…
כמי שמכיר את תעשיית התקשורת מקרוב ומתחבט כבר כמה זמן, הפוסט שלך, ובעיקר הדרך בה חתמת אותו – עזר לי לקרוא ולהקריא לעצמי די בקול את מה שאני יודע בתוך-תוכי כבר הרבה זמן.
למרות זאת – אני עדיין מאמין בכוחה של עיתונות, לא ה"עיתונות" – אלא עיתונות כלשהי. בעלת ערך, תועלת, נוחה, טובה.