עוד לא הספקנו להירגע מקירור היחסים הפתאומי בין רוסיה לאוקראינה, וכבר שערוריה חדשה תוקפת את הגטו הרוסי – ובוודאי אליה ירפרנסו היסטוריונים רבים במדינת ישראל בעוד חמישים שנה, כשירצו לתאר את מרקם היחסים העדין ששרר בין ישראל השורשית לבין רוסיה הקטנה, היא אשדוד.

פועל עברי פנה אל מפעל הנייר ויקטורי, בחיפושיו אחרי עבודה, ונדחה היות שאינו דובר רוסית. מובן שהדבר גרר פליאה רבתי, וגם מטר של טוקבקים שנעו בין "הרוסים האלה באו למדינה שלנו ותפסו לנו את מקומות העבודה" (את כותב התגובה ניתן לסווג ראשונית כסובל מסכיזופרניה פרנואידית) לבין "מגיע לכם, מרוקו סכין, עוד מעט נשתלט על כל המדינה והילדים שלכם ידברו רוסית בבית" (כאן מדובר, כפי הנראה, בסוג של מגאלומניה קבוצתית).

בתגובה הסביר מנהל העבודה במפעל, לאון אחד, שבסך-הכל לא מדובר במשהו עקרוני. רוצה לומר, אם הפרענק הזה ירצה לעבוד אצלנו בשכר רעב בלי תנאים סוציאליים, ולשמוע תוך כדי את הפועלים הרוסים קוראים לו "צ'רנוז'ופיי" מאחורי הגב, אז אהלן וסהלן, אבל מעניין כמה זמן הוא יחזיק מעמד.

אולי הטענה הכי מעניינת שהושמעה בכל הטוקבקים עסקה בכך, שרוסים מעדיפים לקבל לעבודה רוסים אחרים, ולא, נניח, ישראלים שורשיים, ולכן, מי שמקבל לעבודה רוסי וגם נותן לו להתקדם – סופו שימצא את עצמו טובע בג'ורה מלאת פיזדות וסוקות (הקופירייט על ההטיה המוצלחת שמור לזוגתי שתחיה). אולי יש משהו בנדון. אני מודה שלכשיגיע זמני לחפש לעצמי אסיסטנטית, אעדיף במובהק מישהי רוסיה, ואפילו רוסיה שכמוני, מעדיפה לדבר עברית – אבל כזו שברגע האמת תדע להבין את הרובד התת-הכרתי של הקללות שאשחרר מעל ראשו של הפציינט, ושתבין שכאשר אני משתמש ב"בלאט" בתור מילת קישור – הכוונה היא בעיקר לחיים הקשים שלי. ואולי גם קצת אליה, אבל מי אנחנו שנתעסק בניואנסים קטנים…

אבל זו הספציפיקה של העבודה. לכו נא, רבותיי, אל כל מקום עבודה שמכבד את עצמו בישראל, ושמצליח לספק תוצאות יפות למרות המשבר. לכו לבתי החולים העמוסים, לחברות ההיי-טק, לעיריות ולמשרדי הממשלה – ותראו מי עובד שם (העולים, ולא משנה מאיפה – רוסים, רומנים, דרום-אמריקאים), ומי בעיקר עסוק בלצאת להפסקות ולזיין בשכל עם דיונים אסטרטגיים, סדנאות ניהול נכון ופרזנטציות של שעתיים (נו, מי – מי שלא יודע לעבוד). ומה שהכי מעניין הוא שחוק פרקינסון עובד גם כאן בצורה נהדרת, שכן העובדים נשארים במקום, והאסטרטגים הדגולים מתקדמים למשרות ניהוליות, משום שממילא אינם יודעים לעבוד, ועדיף לתהליך הייצור שהם ייבעטו כלפי מעלה וירחפו בעננים, במקום להסתבך לנו בין הרגליים.

זו התשובה, יקיריי. אתם רוצים לעבוד – אז תעבדו ואל תזיינו בשכל. אל תחפשו גזענות, הכירו בעובדות – כשבא בן אדם ובאמת רוצה לעבוד, הוא לא יישב ויכתוב מכתבים ל"אימייל האדום" של YNET על הגטו הרוסי שלא פתח בפניו את השער. סביר להניח שהוא פשוט לא היה עומד בקצב בכל מקרה.

למען הגילוי הנאות: במהלך השנתיים האחרונות יצא לי לראיין לא מעט מועמדים לתפקידים בארגון שהעסיק אותי עד לא מזמן בתפקיד יו"ר (ואמנם הפכתי את הגדרת התפקיד לסוג של "קומנדנטה" בסגנון החונטה של פינושה, אבל לדעתי זה הסתדר יפה). הקריטריון הקבוע היחיד לקבלה היה שכל ישר ויכולת לתפקד באופן עצמאי. היו גם כמה רוסים שהתקבלו, למה לא – הרי גם הם, בסופו של דבר, בני אדם…