חזרנו מאירלנד והיה כיף. בטרם אספר על אירלנד עצמה, עם זאת, אני בטוח שתשמחו לקרוא את חוויות הטיסה שלנו עם חברת "ארקיע".

תתפלאו, אבל הטיסה עצמה דווקא עברה בסדר, אמנם עם עיכובים קטנים – בעיקר בגלל תקלות בשדה התעופה של דבלין. אבל זו הייתה הטיסה הראשונה שלי בחברה ישראלית מזה לפחות 8 שנים, וחשתי הלם תרבותי קל.

זכור לי הישראלי הממוצע העולה, אולי בניגוד לרצונו, למטוס של גויים, נניח לופטהנזה או בריטיש אירווייז, ובמטוס בלית ברירה עושה קולות של שטיח, מתכווץ בכיסא ולוגם את הקולה שלו, תוך לחשושים עם האישה אודות כמה שהדיילת דומה לסוהרת האיומה מה"קצט" שסבתא סיפרה עליה. אין צורך להזכיר מה קורה לישראלים האמיצים במיוחד העולים על טיסה של "אל-אתיחד" עם טרנספר באבו-דאבי – בדרך-כלל מיתרי הקול שלהם משתתקים, וכל המחשבות נעות בכיוון הלא-נעים של נחיתת חירום בטהרן כלשהי.

לצערנו, החברה היחידה המבצעת טיסות ישירות מבן-גוריון מכורתנו לדבלין היא חברת ארקיע, וכך היה לנו העונג המפוקפק לצפות בעדר ישראלים אשר פרצו סוף-כל-סוף את מעגל הקסם של "אירופה הקלאסית – 7 בירות ב-5 ימים", ועשו את הצעד האמיץ של טיול מאורגן באירלנד. טסו איתנו לפחות שלוש קבוצות מאורגנות שכאלה. כל השלוש הורכבו מחומר אנושי דומה, ועל כן כבר כשהכירו, בתור לצ'ק-אין, ניהלו כולם דיונים רמים: "האם צריך בכלל לנסוע לאירלנד האנטישמית הזאת?", "מי שירת איפה במילואים?", ו"איזו קרבת משפחה יש בינינו לבין העז של איציק מקיבוץ סאסא?".

כאן יש לציין שכשאני טס עם חברת תעופה נורמלית (למהדרין – של הגויים), אני מזמין לעצמי מושבים דרך האינטרנט, זורק את המזוודות אחרי הבידוק הבטחוני והולך, רגוע ושליו, לדיוטי-פרי. בארקיע לא הייתה לי אפשרות כזו, ועל כן נאלצנו לעמוד בתור ולשמוע את כל לול התרנגולות הזה. איבדתי את סבלנותי במהרה, והתחלתי לחקות את הסובבים – ראשית בקול צורמני של מורה מעושנת (והיו שם כמה כאלה), ואחר-כך (כאשר הפרעת הקשב עשתה את שלה, והדיבורים הפכו לדייסה לא ברורה) בגעגוע ברווזי מתמשך. זוגתי שתחיה דחפה לי מרפקים, אך לא הצליחה לעצור את הפרץ.

המטוס עצמו הזכיר אוטובוס. נוסעים רבים סבלו ככל הנראה מטחורים, או נעצים בתחת, והתקשו לשבת – ועל כן הצטופפו במעבר, תוך שיחות ערות אודות האנטישמים המצפים להם באירלנד (קיבינימט, לא רוצים אנטישמים – קחו מצנח ועופו מהמטוס!) ועל הזוועות הנוראות של הטיולים המאורגנים הקודמים. למען האמת, הדבר היחיד שדוחף בני-אדם לזוועה הזו, הקרויה טיול מאורגן, הוא הפחד בפני אובדן ההתמצאות במדינה, שבה כולם אנטישמים רעים, ואף אחד לא מדבר עברית. אז נוסעים עם טיול, שבו המדריך חיים יסביר הכל על הגויים והמנהגים הנכריים שלהם, ירקיד את כולם באוטובוס בחפלה מזרחית, ויעשה חידון עם פרס ראשון – נופשון בבית-לאהיה במיטה אחת עם מזכ"ל גדודי אל-אקצא.

לבסוף נחתנו בדבלין. התיירים הצטופפו סביב חלון ביקורת הדרכונים ולא ממש הבינו מה רוצה מהם השמנמן החמוד שישב בפנים. השמנמן איבד בשלב מסוים את סבלנותו, הבין שעם אנגלית כזו הם לא יגיעו רחוק, לא כל שכן יישארו באירלנד בצורה בלתי-חוקית, החתים להם את הדרכונים והצביע לעבר כיוון ההליכה הכללי. לכשאני ניגשתי, הסתבר שכל רצונו היה לאחל ערב נעים – אלא שהוא עשה זאת באנגלית אירית.

ובכן, דבלין, תשע בערב, רכב שכור – פורד פוקוס עם גיר ידני והגה בצד ימין. אהמ… לא נהגתי על רכב ידני חמש שנים בערך, ובצד שמאל – מעולם לא, מה גם שאני לא כל-כך אוהב מכוניות של "פורד" (וכמדומני גם הן לא מתות עליי). אפילו מפה נורמלית של דבלין לא הייתה לי, ועל-כן, בהתבסס על הזכרון ההולך ונחלש שלי (לפני הטיסה בהיתי במשך דקה ב-Google Maps) יצאנו לתעות בעיר. תוך כ-25 דקות, לא ברור איך, ובטוח לא לפי המסלול שתכננתי, הגענו למלון. פקיד הקבלה, בחור חביב עם פאות לחיים רציניות, עישן בחוץ וצחקק לנוכח הניסיונות שלי לחנות ברוורס – שכן סובבתי את ראשי לאחור מצד ימין, ונתקעתי דרך קבע עם האף בשמשה.

אחרי כל זאת לא נותר לנו אלא, למרות השעה, ללכת לטמפל בר הסמוך ולהצטנן בקצת גינס. וההמשך – יבוא, מתישהו…