זה זמן מה שאני תר אחרי אותו מקום שיוכל להתקרא "פאב טוב".

עבורי פאב הוא קודם כל מקום שבו אפשר לשבת בשקט ולשתות בירה טובה. תשאלו בוודאי למה אני לא יכול לשבת בשקט בבית – ובכן, כשתהיה לי חבית בירה (ורצוי "גינס") בבית, בשילוב עם חדר מועדון ויקטוריאני קטן, אוכל בכיף לא ללכת לפאבים ולהזמין אליי את מי שבא לי. כרגע אין לי חדר מועדון ויקטוריאני, ואני נאלץ לחפש מקומות שבהם אני אוכל לשבת כמו בן-אדם.

אל תזכירו בפניי, בבקשה, את המילה "מגה-בר". לטעמי מדובר במקומות נלוזים, שנוצרו בתל-אביב על מנת לתעל לאנשהו את כל הערסים שמגיעים מהפריפריה בסוף השבוע. פגשתי כבר "מגה-ברים" שלא הייתה בהם בירה מחבית, אלא רק בקבוקים של שליש סטלה-ארטואה, שהתעקשו למכור אותם תמורת 30 ש"ח. וזה, אגב, עוד עניין כאוב – אלכוהול צריך להיות במחיר כזה, שגם אדם שעדיין צלול יוכל לפתוח את הארנק בשבילו. שוט וודקה ב-35 ש"ח זה לא שפוי, אפילו לוודקה מאוד מאוד טובה. 500 שקל לבקבוק – דורש אשפוז בעוון תאוות בצע פתולוגית. יש לי כמה מכרים שמשתמשים בפרופיל הפייסבוק שלהם בשביל לשלוח מדי יומיים ספאם על מסיבה במועדון זה או אחר – אני רוצה להדגיש שאדם שנענה לדברים האלה ונכנס מרצון למקום שגובה 500 שקל על בקבוק וודקה, זקוק לדעתי להסתכלות פסיכיאטרית.

ואל תספרו לי על "חוויית הבר". מבחינתי, החוויה שלי יכולה להסתכם בשיחה עם הברמן או עם מי שבא לשתות איתי. אני לא צריך את כל הטררם מסביב, לא צריך מוזיקה רועשת. מוזיקה בפאב צריכה להיות בעוצמה שתאפשר דיבור בלי מאמץ. מי שרוצה לרקוד ולדפוק את הראש – יפנה נא אל הפסקה הקודמת, יש לי כמה מקומות בשבילו שבהם רגלי לא תדרוך.

Cheers!

אז מה אני מחפש בפאב? את השמחה השלווה, את אותה אווירה שמדי יום גוררת אלפי בריטים ואירים אחרי העבודה לשתות את הפיינט שלהם במקום לחזור לאשה ולילדים בבית. אני מודה, למרות המסחור הרב, אני עדיין אוהב את הפאבים האיריים של תל-אביב בואכה הרצליה, אבל שם עובדים ממש קשה בשביל ליצור את האווירה המתאימה, שכן היא לא קיימת מלכתחילה. אני מחפש מקומות שבהם אוכל להיעלם לשעה-שעתיים, שיהיה נוח לשבת, שתהיה חבית "גינס" ועוד כמה ברזים של בירות טובות (לא "קרלסברג/טובורג/הייניקן/גולדסטר", אם תהיתם – גם הפעם האחרונה שבה עישנתי "נובלס" הייתה די מזמן) למקרה שארצה משהו אחר.

אולי אפתח מדור קטן כאן בבלוג, שיסקור את הפאבים שאני מבקר בהם לעתים קרובות. אני יוצא לשתות פיינט (או שניים, או שלושה) פעמיים-שלוש בשבוע, ובדרך-כלל, אם אני אוהב פאב מסוים, אני ממשיך לחזור אליו, ויש לי כבר רשימה של כמה קבועים. זה יכול להיות רעיון טוב. זוגתי שתחיה תשמש כמדד – היא לא נוגעת באלכוהול, ולכן אם היא חיה בשלום עם פאב מסוים – סימן שהוא טוב ונחמד באמת.

תמשיכו לעקוב.