מעולם לא הייתה לי בעיה עם היהדות.

רוצה לומר שלעתים הקונטרפונקט של החיים הפגיש בינינו, ביני לבין היהדות זאת אומרת, אך לרוב חייתי חיים טובים ומאושרים כ"תינוק שנשבה" ולאחר מכן כ"מבוגר שנשבה". זה אף פעם לא הפריע לי לקלל ביידיש, ובטוח לא העמיד בספק את לאומיותי היהודית. עבורי, יהדות (או, אם תרצו, עבריות) היא קודם כל לאום, ועל העניין הדתי הייתי בשמחה מוותר.

רשומות כמו זו שפרסמה אתמול ואן דר גראף אחותך נועדו להזכיר לכולנו על מה בדיוק ויתרנו (רמז: לא הפסדנו שום דבר טוב במיוחד). ויתרנו, בראש ובראשונה, על מנהגים וטקסים בני אלפי שנים, שמקורם בהשקפות היסטוריות מגוונות: הארץ היא שטוחה, אלוהים רואה הכל, מבעילת נידות נולדים ילדים עם פיגור שכלי ואוננות מצמיחה שיערות על כף היד, והס מלהזכיר מיליוני זרעונים שיקטרגו עלינו בעולם הבא. (לרווחת קוראי הבלוג – משמאל נמצא תרשים סכמטי של זרעון מקטרג בשירות הסטרא אחרא. ) ויתרנו, אבל בעצם – לא ויתרנו עד הסוף.

בשם איזשהו "סטטוס קוו" עלום, ניתנה הזכות ללובשי השחורים להתערב בעניינים האינטימיים ביותר של חיינו. בגיל 8 ימים מוצא את עצמו תינוק יהודי בסיטואציה בה איש מזוקן עם הכשרה רפואית מינימלית ביותר תופס לו בבולבול ועושה בו שמות. לעומתו, בגיל עשרים פלוס (לרוב) מוצאת את עצמה הנערה החילונית עומדת בחיפוש גופני שה-ק.ג.ב. היה יכול להתגאות בו – וכל זאת בניגוד לרצונה, מבלי שניתן לדבר איזשהו הסבר הגיוני מלבד "את טמאה עכשיו ואחרי שתטבלי במקום שבו טבלו כמה עשרות נשים לפנייך, תהיי טהורה". לטעמי, מקלחת הגונה עושה את העבודה הרבה יותר טוב, אבל בהלכות הטהרה לא כתוב דבר על סבון "נקה 7".

מה עושה היהודי החילוני הקונפורמיסט? סובל בשקט, מנסה לשוות לדבר פן של "חוויה אנתרופולוגית", חולק עצות בפורומים שונים על רבנים מקלים או בלניות שלא מקפידות על כל פסיק, או מדריכות כלה שלא מפליגות בפרטים אודות צבע ההפרשה הוגינלית הנדרש בטרם הטבילה. אבל אף אחד בפורומים האלה לא באמת שואל את השאלה המרכזית והחשובה מכולן:

הזוהי מדינה דמוקרטית במאה ה-21?

יבואו עכשיו כל מיני גרויסע-חכמים ויספרו שהמדינה היא בעצם דמוקרטית ויהודית, ושאני לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. הם גם וודאי יאמרו שאין עוד מלבדו, ושהגרסה האורתודוקסית ליהדות היא הדרך הנכונה היחידה. אני לא הולך להתווכח איתם, כי זה מיותר, וממילא איני יכול לשכנע אנשים שמתחפרים בדוגמות דתיות עד גובה האוזניים.

אם כי ארצות-הברית היא מדינה דמוקרטית ונוצרית בכל קנה מידה, ועדיין לא מכריחים שם אף אחד להטביל את התינוק שלו, או להתחתן בכנסיה. ושנית – כשכתבו אבות מדינתנו על "מדינה יהודית בארץ ישראל", התכוונו הם בראש ובראשונה לכך שתהיה זו "מדינת העם היהודי", ושבתוכה לכל בן לעם הנפלא הזה תהיה האפשרות לנהוג כרצונו בעניינים שבינו לבין המקום. כל היתר, קרי הפלישה של הממסד הרבני לחיינו, הוא ריאקציה חשוכה ותו לא. ריאקציה לכך שהחרדים, בעצם, איבדו כבר לפני זמן רב את עמדת הרוב בקרב העם היהודי, ואמנם נכון ששיעורי הילודה שלהם גורמים לחשוב אחרת, ונכון שמדינת ישראל נשלטת על-ידם דה-פקטו, אך הנה ההזדמנות שלכם לאנחת רווחה – מרבית העם היהודי אינם חרדים, ואינם מושפעים מהלכותיהם האפלות כהוא זה. אולי בגלל שהם לא חיים בישראל.

ולמה שיחיו פה, אני שואל, אם ההשקפה היהודית שלהם (בין אם היא רפורמית, קונסרבטיבית או חילונית למהדרין) לא מקובלת על הממסד הישראלי? למה שבכלל יטריחו את עצמם להגיע לכאן ולהתבזות בכל פעם שהם צריכים להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים או להיקבר בחסות המדינה היהודית שלהם?

אני לא הייתי בא. וגם ברבנות אני לא הולך לדרוך, ואני בטוח שאבות-אבותיי החרדים, שאף אחד מהם, אף פעם, לא כפה את התורה על אחרים ולא הפך אותה למשאבת כסף, גאים בי על כך.

"עשה לך רב", אומרת מסכת אבות. ובכן, עשיתי לי רב, והוא רפורמי. ואם זה הופך אותי בעיני מישהו לפחות יהודי – שוין, נחיה עם זה.