הסטודנטים שלנו חזירים.

את רובם אני רואה במשרד פעם בשנה – הם באים לקבל את מתנת פתיחת השנה, ולא חוזרים שוב עד השנה הבאה.

חלקם מגיעים אחר-כך, כשיש איזו בעיה אקדמית – שנעזור, שנפתור, שנכתוב מכתב… לרובם אנחנו מצליחים לעזור במשהו, לכל הפחות אם הם נזכרים לפנות אלינו לפני שכלו כל הקצים.

רק לאחוז קטן מהסטודנטים באמת אכפת מהמתרחש בקמפוס, והם אלה שמוכנים להוציא את האף מהתחת של עצמם ולתת יד. כל היתר – מבחינתי הם אבודים.

תפקידנו כאגודת הסטודנטים הוא להעצים אותם, את הסטודנטים עצמם, על מנת שיוכלו להיאבק על מה שמפריע להם. אנחנו צריכים רק לתת את הסיוע הלוגיסטי, את הגב. מבחינת הסטודנטים, לעומת זאת, אנחנו ספק השירות והם הלקוח. הם לא שילמו על חברותם באגודה, ובכל זאת הם באים בדרישות, שנשמעות באופן כללי כמו "אתם האגודה, אתם תעשו, ואנחנו נשב בצד ונסתכל עליכם…".

לעתים אני מרגיש שאני קורס. פה ושם מילה טובה מאיזה סטודנט מספיקה בשביל לחזק אותי, אבל מילים טובות אני לא שומע הרבה – בעיקר טענות ודרישות. בהתחשב בזה שכולנו סטודנטים במשרה מלאה, עצם זה שהאגודה הזו מצליחה לעשות משהו עם ערך מוסף הוא הישג, אבל זה לא יכול להיות ש-20 אנשי האגודה יחזיקו את כל 3000 הסטודנטים בקמפוס.

הלוואי שהיה לי האומץ לקום ולומר שככה זה לא יעבוד.

אולי זה יהיה המסר שלי לסיום הקדנציה, בעוד כ-8 חודשים… בינתיים צריך לעבוד בשביל ה"קליינטורה" ולקוות שלפחות מישהו מהם יעריך את זה.