אני חושב שבחירות 1996 היו הראשונות שבהן באמת הבנתי מי נגד מי, על מה ולמה. אולי רצח רבין היה מה שחידד את ההבנה, אם כי לא היה צד בסיפור ההוא שהייתי יכול במובהק לשייך את עצמי אליו. מצד אחד, מובן שהיה חבל על רבין, והלחץ החברתי של כל מיני חברי "דור שלם דורש מכות" בבית-הספר היה חזק למדי, ומצד שני, ממרומי גיל בר-המצוה, הרגשתי שיש כאן סוג של פולחן אישיות, ואף אמרתי זאת בקול רם. אני לא בטוח שהבינו אותי, ובכל מקרה כעת זה לא משנה…
אבל אז, במאי 1996, עת ישבנו מול המסך וצפינו באנשי הליכוד בבניני האומה צועקים "היידה ביבי", וגם קצת "היידה שרה", ואמרנו לעצמנו "הנה עמך ישראל, האספסוף, הצ'חצ'חים". חלחלה אחזה בכרס המתהווה שלי (כן, כן, כבר אז…), שכן כבר הספקתי, בגיל 13, להיחשף גם למשמעותו של אספסוף משולהב.
כעבור כמה שנים גיליתי שתנועת החירות של פעם הייתה אחרת, עם מנחם בגין, אשר קיווה בריש גלי כי יהיה ראש ממשלה יום אחד, ואז גי מולה ואנתוני אידן ואייזנהאואר ובולגנין – כולם, כולם יפסיקו לזיין את נאצר ויזיינו אותנו במקומו (ראו אצל עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך"). מאז אני מחכה לאותו רוויזיוניזם טהור וראשוני שיבוא ויחזור ויציל אותנו מעצמנו ומן ההליכה אחר טרנדים חולפים. שיציל אותנו מן הנהנתנות, מיד המדינה בכיס האזרח ומיד הפוליטיקאי בקופת המדינה.
ובתקופה האחרונה מצאתי את עצמי לא מעט, לעתים לאורך שעות שלמות במשך היום, תוהה ביני לבין עצמי – לעתים באוטובוס, פעם במרכזו של חדר ניתוח קפוא עם עשרים איש מתרוצצים סביב, ופעמים מספר אף הסתגרתי מרצון בתוך חדר חשוך – והכל על-מנת לקבל עוד אחת מן ההארות האלה שהעמידו המון דברים במקום, ובמהלך אחת מהן אף הבנתי שלהיות נחמד לאחרים, לכל הפחות בדרך האלטרואיסטית בה נהגתי קודם, משמעו להפסיק לאהוב את עצמך.
הבנתי אף שאיכשהו, אותו האספסוף ממנו התחלחלתי ב-1996 נמוג מן הכנסת או עבר ל"קדימה". אותם השמות, אותם הפרצופים – גזור ושמור, ואולי כעבור שתים-עשרה שנה נוספות נמצא אותם במפלגה נוספת, היכולה לתפקד רק כמפלגת שלטון, ובלית שלטון – תתפרק לחתיכות. היה שם אברהם הירשזון, שכבר אז, ככל הנראה, לא בחל בכספי הקופה הציבורית, והייתה נעמי בלומנטל, והיה צחי הנגבי, שהפך לאופורטוניסט אחרי הירידה מן האנדרטה בימית, והבין שחייב להיות בשלטון, תמיד בכל מחיר. היו איציק מרדכי ומשה קצב… כולם אינם שם יותר.
בבחירות הקרובות, כך החלטתי, אשים את הפתק של "הליכוד". לא כי אני מעריץ גדול של נתניהו, אלא בזכות האנשים שאיתו – בני בגין, דן מרידור, רובי ריבלין ובוגי יעלון. אני מאמין שהמצב הבטחוני בכל מקרה לא ישתנה, אפילו אם ליברמן ייבחר לראשות הממשלה – מפני שבכל מקרה הצד הפלסטיני אינו פרטנר אמיתי, ומפני שמרבית ההחלטות החשובות תוכתבנה, בבוא העת, על-ידי ארצות הברית. ואם כבר הוא לא ישתנה – לכל הפחות אני מעוניין לממן את האיוולת הזו כמה שפחות מן המסים שלי. אין לי עניין בסוציאליזם, ואני לא מאמין שאף אחת מהתנועות הירוקות למיניהן תצליח להזיז את ישראל למצב שבו יעבדו על סלילת הרכבת הקלה של ירושלים יותר מ-6 עובדים בו זמנית.
אני אדם ריאלי ונשבר לי להיות נחמד כלפי מפלגות עונתיות. אני רוצה שתהיה לי מדינה נורמלית לחיות בה, בלי דגלים אדומים ברחובות ובלי חלומות באספמיה שיש מי שעדיין קורא להם "שלום". ואני רוצה את ההכנסות שלי לעצמי, בשביל שיהיה לי כסף לנסוע פה ושם לברלין ולשמוע את הפילהרמונית.
זהו, אמרתי את זה. עכשיו אפשר ללכת לישון בשקט.
